מה את/ה מצפה מעצמך? קיבלת!!

רובנו שמענו בשלב זה או אחר, משפטים כמו : 'כגודל הציפיות, גודל האכזבות', 'ציפיות שווא, מובילות לאכזבות שווא', או 'ציפיות, יש רק על כריות'. אז זהו.... מחקרים מראים שזה לא ממש נכון. למעשה, זה בכלל לא נכון. מסתבר שהציפיות שלנו מעצמנו ומהסביבה שלנו, הן אלו אשר מגדירות את 'גבולות הגזרה', בה אנחנו בוחרים לשחק את המשחק. אם זה מתייחס לשאיפות והרצון שלנו לצמוח ולהגיע להישגים, ואם זה באינטראקציות שלנו מול האנשים בסביבתנו ואיך אנחנו והם, רואים אחד את השני ואת הקשר שלנו.

בשנת 1968, במהלך חופשת הקיץ חוקר בשם רוזנטל, הגיע לבית ספר יסודי ציבורי, לכאורה על מנת לבחון תלמידי כיתות ד' ולמדוד את רמת האינטליגנציה שלהם. בפני מורי בית הספר, טען רוזנטל כי המבחן נועד לזהות תלמידים ש"פורחים מאוחר", האמת היתה קצת שונה..

לאחר בדיקת התלמידים, כל מורה בכיתה קיבל/ה מרוזנטל רשימה של תלמידים. הרשימה, כללה את שמות הילדים שהמבחן כביכול הראה, שיש להם כישורים מיוחדים. למה כביכול? כי לא היה ברשימה זו, כלום ושום דבר אמתי.

המטרה של רוזנטל היתה לראות, האם עצם קיומה של רשימה כזאת, יש בה על מנת להשפיע על המורים ועל התלמידים. הניסוי של רוזנטל, אשר קיבל את השם "אפקט ציפיות המורה" התבסס על סיפור פיגמליון מהמיתולוגיה היוונית.

סיפור פיגמליון, אחד מהיפים במיתולוגיה היוונית, מתאר איך פסל יווני בשם פיגמליון, חלם למצוא את אהבת חייו. במשך חודשים, הוא יצר ופיסל אותה במו ידיו. אחרי כל ההשקעה, כשהיא היתה מוכנה, הוא הבין שהוא התאהב ביצירה שלו. פיגמליון התחנן לאלת היופי והאהבה אפרודיטה, שתפיח חיים בפסל. אפרודיטה, הקשיבה לבקשתו ומילאה את המשאלה בשמחה. כזו היא אפרודיטה (ונוס), אוהבת לאהוב..

בהתבסס על סיפור זה, אנחנו משתמשים היום במשפט - 'נבואה המגשימה את עצמה'.

חזרה לרוזנטל..

לאחר תקופה מסוימת, חזר רוזנטל לבית הספר ובחן את התוצאות של כל התלמידים, ושל אילו אשר, כביכול 'אובחנו' על ידיו כ'פורחים מאוחר'. הממצאים העלו כי בתום שנת הלימודים, התלמידים אשר הוגדרו כ"פורחים המאוחרים", הגיעו להישגים גבוהים יותר. על בסיס מחקר זה, כתב רוזנטל את ספרו 'אפקט פיגמליון בחדר הכיתה'. בספרו הוא ניסה לאמוד את הגורמים, לאפקט פיגמליון בכיתה ולנבואה אשר הגשימה את עצמה..

לגישתו, היו ארבעה גורמים אשר סייעו לאותם "פורחים מאוחר", להתקדם על פני יתר בני הכיתה:

1. "חממה רגשית" מצד המורה. המורה העניק יחס חם יותר לתלמידים שנחשבו "פורחים מאוחר".

2. תהליך "היזון חוזר" (feedback), במסגרתו המורה נתן משוב לאותם תלמידים, לעתים תכופות יותר ופיתח עמם שיח אינטלקטואלי, אשר עזר להם להבין ולהעמיק בחומר.

3. הצגת אתגרים קשים יותר לתלמידים "מחוננים", מתוך אמונה שהם מסוגלים ויכולים לפתור את אותם תרגילים.

4. מתן יותר הזדמנויות, לאותם תלמידים להגיב. אם זה מבחינת, זמן תגובה או מספר הפעמים בהם אפשרו לתלמיד לטעות ביחס ליתר התלמידים.

נראה שאנשים נוטים להגיע עד לרף הציפיות שלנו, מהם ו - שלהם מעצמם...

זה קורה, מסיבה די פשוטה.. ככל שאנחנו מצפים יותר, מאנשים בסביבתנו אנחנו משקיעים בהם יותר וההפך. כאשר יש לנו ציפיות גבוהות מאנשים, אנחנו סבלנים אליהם יותר, אנחנו מציבים להם סטנדרטים גבוהים יותר, אנחנו מאפשרים להם לשאול שאלות, לטעות ולתקן. בכך, אנחנו מסייעים להם להצליח ולעמוד ברף הציפיות ששמנו להם. מנגד, ככל שרף הציפיות שלנו מאנשים נמוך יותר, אנחנו פחות משקיעים בהם. אנחנו נותנים להם פחות תשומות, מאפשרים להם 'לחתוך פינות' ומספקים להם 'חבל' קצר יותר לטעות..

ו - אותו כנ"ל כלפי עצמנו. תחשבו, מה רף הציפיות שלכם מעצמכם? כמה סבלנות יש לכם לעצמכם, חמלה, אכפתיות? כמה 'חבל' אנחנו נותנים לעצמכם, כדי לטעות/להצליח/לעשות שוב? כמה ואיך אתם עוזרים לעצמכם, על מנת להגיע ליעדים ולשיא היכולת שלכם?

אז, בפעם הבאה שתרצו לעשות דבר מה ותגבילו את עצמכם כי 'אתם לא רוצים לצפות יותר מדי', או כאשר מישהו יזרוק לכיוונכם, משפט דומה לאחד מאלו אשר פורטו לעיל, תחשבו - איך אתם רואים את עצמכם? איך אותו אדם, רואה אתכם ואת הקשר שלכם? בסופו של יום, מי שמצפה מכם למעט, לא ייתן לכם הרבה!

Rosenthal, Robert, and Jacobson, Lenore. Pygmalion in the Classroom. New York: Holt, Rinehart and Winston, 1968.